מהו שובע?

האם זה הרגע שבו את מתפוצצת ולא יכולה להכניס יותר גרגיר?

או שזה משהו שקט יותר. חמקמק. איזושהי תחושה שדיי.

"כמה לאכול?"

"אבל מה הכמות?"

אלו שאלות שאני שומעת הרבה בקליניקה

לא תשמעו ממני מינונים, אלא הצעה להפנות את המבט פנימה למרחב של התחושות ולאזן את מנגנון הרעב והשובע מתוך עבודה מודעת ושפה פנימית חיובית.

במציאות של היום התרגלנו ללכת לרופא שיסביר לנו מה קורה בגוף שלנו. שיתן לנו פתרון, תשובה.

במציאות של היום יש כל כך הרבה בעלי תפקידים שאנחנו כבר שוכחים איך אפשר לעשות לבד.

אנחנו שוכחות שהגוף הוא שלנו שואנחנו מכירות אותו הכי טוב.

ושהגוף הזה הוא חכם. מאוד. והוא תמיד מסמן לנו בדיוק כמה מתאים ומדויק לנו לאכול.

לאן פונה המבט?

מתוך מודעות ותשומת לב אפשר לעבוד עם מנגנון הרעב והשובע וללמוד לבד מתי את באמת רעבה וזקוקה לאוכל ומתי האכילה מגיעה מתוך שעמום, תסכול, עצב או קושי.

חשוב לשים לב לקולות ביקורת פנימיים כמו "למה את אוכלת כל הזמן?", "את חזירה", "שמנה" וכו'. פעמים רבות השפה הפנימית הזו היא שמובילה לאכילת יתר ולאכילה רגשית שאינה מספקת ואינה "משביעה רגשית".

ברגע שאת אוכלת ויורדת על עצמך קורים שני דברים:

אחד, האכילה לא באמת מספקת ואינה עונה על הצורך הרגשי, כי את לא מצליחה להנות כשאת יורדת על עצמך.

שניים, את מובילה את עצמך ישירות לאכילה הבאה, שכן נוצר צורך בפיצוי בעקבות ההלקאה העצמית.

לאחל לעצמך להנות

בדרכך ליצירת שובע אמיתי, מתוך שלום עצמי ורצון להיטיב עם עצמך, בחרי לעצמך הרגל אותו תוכלי ליישם בכל פעם שאת שמה לב שעולה בך קול ביקורתי כלפי האכילה שלך.

אחד הכלים שאני מציעה פעמים רבות לנשים בקליניקה הוא לחייך בכל פעם שמופיעה ביקורת עצמית.

"מה, פשוט לחייך?"

כן!

החיוך מביא קבלה ותשומת לב ממקום חיובי שמחליפה את הביקורת שעולה באופן דפוסי וחזרתי. כשמתרגלים עבודה עם קול הביקורת וזורעים חיוכים פנימיים תכופים למשמע הביקורת הפנימית נוצרת בגוף תחושה נעימה והתרחבות במקום תחושת הכישלון והאכזבה שלעיתים עולה סביב דפוסי חשיבה שאינם משרתים, ומתאפשרת גדילה של המודעות.